כנסיית האל הכול יכול - פירושים לאמירה השתים עשרה

כנסיית האל הכול יכול – פירושים לאמירה השתים עשרה

כשכל בני האדם ישימו לב, כשכל הדברים יתחדשו ויקומו לתחייה, כשכל בני האדם יישמעו לאלוהים ללא נקיפות מצפון, וכשהם יהיו מוכנים לשאת על כתפיהם את תחומי האחריות הכבדים של עולו של אלוהים – זה הרגע שבו הברק ממזרח מופיע, מאיר ממזרח למערב, ומבעית את כל פני האדמה עם בואו של האור. ובאותו הרגע, אלוהים שוב מתחיל את חייו החדשים. כלומר ברגע הזה, אלוהים מתחיל את העבודה החדשה על פני האדמה ומכריז בפני בני האדם בכל התבל כי "כשהברק יוצא ממזרח – וזה גם בדיוק הרגע שבו אני מתחיל לדבר – ברגע שהברק יוצא, הרקיע כולו מואר, וכל הכוכבים מתחילים לשנות את צורתם." על כן, מהו הזמן שבו הברק בא ממזרח? כשהשמיים מחשיכים וכשהארץ מתעמעמת, זה גם הזמן שבו אלוהים מסתיר את פניו מהעולם, וזה בדיוק הרגע שבו כל הדברים תחת השמיים מוכים בסופה אדירה. באותו זמן, כל בני האדם מוכים בבהלה, מפחדים מהרעם, פוחדים מאורו של הברק, ואפילו יותר מבועתים מהסתערות המבול, עד כדי כך שרובם עוצמים עיניים ומחכים שאלוהים ישחרר את חרון אפו ויכה אותם אפיים ארצה. וכאשר מצבים שונים מתרחשים, הברק ממזרח מופיע באופן מיידי. פירוש הדבר הוא שבמזרח העולם, מהרגע שהעדות על אלוהים עצמו מתחילה ועד הרגע שבו הוא מתחיל לעבוד, וכן עד הרגע שבו האלוהיות מתחילה להחיל את ריבונותה בכל רחבי הארץ, זו אלומת האור הבוהקת של הברק ממזרח, שמאירה לעד אל התבל כולה. הרגע שבו מדינות העולם הופכות למלכות המשיח הוא גם הרגע שבו התבל כולה מוארת. עכשיו הוא הזמן שבו מופיע הברק ממזרח: אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם מתחיל לעבוד, ויתרה מזאת, הוא מתחיל לדבר ישירות באלוהיות. אפשר לומר שהזמן שבו אלוהים מתחיל לדבר על פני האדמה הוא הזמן שבו מופיע הברק ממזרח. ליתר דיוק, הזמן שבו המים החיים זורמים מכס המלכות – כאשר מתחילות האמירות מכס המלכות – הוא בדיוק הזמן שבו מתחילות באופן רשמי האמירות של שבע רוחות האל. בעת הזו, הברק ממזרח מתחיל להופיע, ומשום פערי הזמנים, רמת ההארה משתנה גם היא, ויש גם מגבלה להיקף האור. אולם ככל שעבודתו של אלוהים נעה, ככל שהתוכנית שלו משתנה, וככל שעבודתם של בניו ובני עמו של אלוהים משתנה, כך הברק מבצע את תפקידו הטבעי יותר ויותר, כך שהתבל כולה מוארת, ולא נשאר שמץ או זכר. זה מימושה של תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים של אלוהים, וזה התוצר שאלוהים נהנה ממנו. המילה "הכוכבים" לא מתייחסת לכוכבי הרקיע, אלא לכל בניו ובני עמו של אלוהים שעובדים למען אלוהים. משום שהם נושאים עדות על אלוהים במלכותו של אלוהים, ומייצגים את מלכותו של אלוהים, ומשום שהם ברואים, הם נקראים "הכוכבים". השינויים שחלים מתייחסים לשינויים בזהות ובמעמד: הם משתנים מבני אדם על פני האדמה לאנשי המלכות, ויתרה מזאת, אלוהים איתם וכבודו של אלוהים טמון בהם. כתוצאה מכך, הם מחזיקים בריבונות בשם אלוהים, והארס והטומאה שלהם מטוהרים בזכות עבודתו של אלוהים, מה שהופך אותם בסופו של דבר לכשירים לשימוש האל ולבני אדם שהם כלבבו של אלוהים – זה היבט אחד של פירוש המילים האלה. כשאלומת האור מאלוהים תאיר את הארץ כולה, כל הדברים בשמיים ובארץ ישתנו במידה כזו או אחרת, והכוכבים ברקיע ישתנו גם הם, השמש והירח יתחדשו, ובני האדם על פני האדמה יתחדשו כתוצאה מכך – כל זאת עבודה שאלוהים עשה בין השמיים והארץ, וזה לא מפתיע כלל.

הרגע שבו אלוהים מושיע את בני האדם – וזה מן הסתם לא כולל את נבחריו – הוא בדיוק הרגע שבו אלוהים מטהר את בני האדם ושופט אותם, והרגע שבו כל בני האדם בוכים בכי תמרורים, חולים במחלות או מוכים אפיים ארצה ויורדים אל גיהינום המוות משום דברי האל. רק הודות לאמירותיו של אלוהים, הם מתחילים להכיר את עצמם. אלמלא כן, עיניהם היו כעיני קרפדה – הם היו מביטים מעלה, בלתי משוכנעים, ללא הכרה עצמית, מבלי לדעת מה משקלם. השטן באמת השחית את בני האדם במידה מסוימת. בדיוק משום כול יכולתו של אלוהים, מוצג פרצופו המכוער של האדם באופן כה מציאותי, מה שגורם לאדם להשוות אותו לפניו האמיתיים לאחר קריאת הדברים. כל בני האדם יודעים שנדמה שאלוהים יודע בבירור כמה תאי מוח יש בראשם, ועל אחת כמה וכמה שאלוהים מכיר את פרצופם המכוער ואת מחשבותיהם הכמוסות ביותר. אפשר להבין מהמילים "נדמה שהאנושות כולה עוברת ניקוי ומיון נאותים. תחת הזוהר של קרן האור הזאת ממזרח, כל בני האדם מתגלים בצורתם המקורית ועיניהם מוכות בסנוורים ומפסיקות לפעול מרוב בלבול" שיום יבוא ועבודתו של אלוהים תסתיים, ואלוהים ישפוט את את האנושות כולה. איש לא יוכל להימלט. אלוהים יטפל בכל בני האדם באנושות בזה אחר זה, מבלי לפסוח על אף אחד מהם, ורק אז יתרצה לבו של אלוהים. ועל כן, אלוהים אומר, "שוב, הם כמו בעלי חיים הבורחים מאורי בחיפוש אחר מחסה במערות שבהרים. אולם אף אחד מהם לא יכול להימלט מאורי." בני האדם הם בעלי חיים עלובים ונחותים. כשהם חיים בידי השטן, נדמה שהם מצאו מקלט ביערות עתיקים בין ההרים – אך משום שכל הדברים לא יכולים להימלט מבערת להבותיו של אלוהים, אפילו תחת "הגנת" כוחותיו של השטן, איך ייתכן שאלוהים ישכח אותם? כשהם מקבלים את בואם של דברי האל, אלוהים מעלה על הכתב את כל הצורות המוזרות והמצבים הגרוטסקיים השונים של כל בני האדם. אלוהים מדבר בהתאם לצרכים ולמנטליות של האדם. לפיכך, בעיני בני האדם, נדמה שאלוהים בקיא בפסיכולוגיה. נדמה שאלוהים הוא פסיכולוג, אך גם נדמה שאלוהים הוא רופא המתמחה ברפואה פנימית – אין זה פלא שהוא מבין כל כך טוב את האדם "המורכב". ככל שבני האדם חושבים כך יותר, כך הם מבינים טוב יותר את ערכו של אלוהים, וכך הם מרגישים יותר שאלוהים הוא עמוק ובלתי נתפס. נדמה שיש גבול שמימי שלא ניתן לחצות בין האדם ואלוהים, אך נדמה גם שהשניים מביטים זה בזה מהגדות המנוגדות של נהר הצ'ו,[א] כשאף אחד מהם לא מסוגל לעשות דבר מלבד להביט ברעהו. פירוש הדבר הוא שבני האדם על פני האדמה רק מביטים באלוהים בעיניהם. מעולם לא הייתה להם הזדמנות לבחון את מראהו מקרוב. כל מה שיש להם הוא תחושה של קשר. בלבם, תמיד יש להם תחושה שאלוהים חביב, אך משום שאלוהים כל כך "אכזרי וחסר רגש", מעולם לא הייתה להם הזדמנות לדבר בפניו על הייסורים שבלבם. הם כמו רעיה צעירה ויפהפייה בפני בעלה, אשר מעולם לא הייתה לה הזדמנות לחשוף את רגשותיה האמיתיים, משום הגינותו של בעלה. בני האדם הם חדלי אישים ששונאים את עצמם, ולכן, משום שהם כה שבריריים ומשום היעדר הכבוד העצמי שלהם, שנאתי כלפי האדם מתגברת במידת מה באופן לא מודע, והזעם שבלבי מתפרץ. בדעתי, נדמה שסבלתי טראומה. זה מכבר איבדתי תקווה באדם, אך משום ש"שוב, יומי הולך וקרב על האנושות, ושוב הוא מעורר את האנושות לחיים ומעניק לאנושות נקודת פתיחה חדשה," אני אוזר אומץ שוב לכבוש את האנושות כולה, וללכוד ולהביס את התנין הגדול האדום כאש. זו הייתה כוונתו המקורית של אלוהים: לא לעשות דבר מלבד לכבוש את צאצאי התנין הגדול האדום כאש בסין. רק זו הייתה נחשבת תבוסתו של התנין הגדול האדום כאש והבסתו של התנין הגדול האדום כאש, ורק בכך היה די כדי להוכיח שאלוהים מושל כמלך על פני האדמה, מה שהיה מוכיח את הגשמת היוזמה האדירה של אלוהים, ואת העובדה שיש לאלוהים ראשית חדשה על פני האדמה, ושהוא זוכה בכבוד על פני האדמה. משום ההתרחשות היפהפייה האחרונה, אלוהים לא יכול שלא לבטא את התשוקה שבלבו: "לבי פועם, ולפי קצב פעימות לבי, המים רוקדים בשמחה והגלים, על פי הקצב, מכים בשוניות הסלעיות. קשה לבטא את מה שבלבי." מכאן אפשר להבין שמה שאלוהים תכנן הוא מה שאלוהים כבר השיג, שאלוהים גזר את הדברים הללו מראש, ושזה בדיוק מה שאלוהים גורם לבני האדם לחוות ולראות. עתידה האפשרי של המלכות הוא יפהפה, ומלך המלכות הוא המנצח. מכף רגל ועד ראש, אין זכר לבשר ודם – כל כולו קדוש. כל גופו זוהר בכבוד קדוש, ללא כל כתם של תפיסות אנושיות. כלל גופו, מכפות רגליו ועד קודקוד ראשו, שופע בצדק ובהילת השמיים, ובוקע ממנו ניחוח שובה לב. כמו ה"דוד" בשיר השירים, הוא יפה יותר מכל הקדושים, ורם יותר מהקדושים העתיקים. הוא אות ומופת בקרב כל בני האדם, ולא ניתן להשוות אותו לאדם. בני האדם לא ראויים לראות אותו ישירות. איש לא יכול להשיג את ארשת פניו רבת הכבוד של אלוהים, את מראהו של אלוהים או את צלמו של אלוהים. איש לא יכול להתחרות בכך, ואיש לא יכול להלל זאת בקלות בפיו.

אין סוף לדברי האל – כמו מים הנובעים ממעיין, הם אף פעם לא מתייבשים ומסתיימים. לפיכך, איש לא יכול לתפוס את התעלומות של תוכנית הניהול של אלוהים. עם זאת, מבחינתו של אלוהים, אין סוף לתעלומות האלה. באמצעות אמצעים שונים ושפה אחרת, אלוהים דיבר כמה פעמים על האופן שבו הוא מחדש ומשנה את התבל כולה, וכל אמירה הייתה מעמיקה יותר מקודמתה: "אני רוצה שכל הדברים הטמאים יישרפו ויהפכו לאפר ברגע שאביט בהם. אני רוצה שכל בני המרי ייעלמו מפניי ויחדלו להתקיים." מדוע אלוהים אומר דברים כאלה שוב ושוב? האם הוא לא מפחד שבני האדם ימאסו בהם? בני האדם בסך הכל מגששים בדברי האל, ברצון להכיר כך את אלוהים, אך הם אף פעם לא זוכרים לבחון את עצמם. לפיכך, אלוהים משתמש באמצעי הזה כדי להזכיר להם, כדי לגרום להם להכיר את עצמם, כדי שמתוך עצמם, הם יוכלו להכיר את המרדנות של האדם, וכך הם יוכלו למגר את מרדנותם לאלוהים. כשהם קוראים שאלוהים רוצה "לנקות ולמיין", מצב רוחם הופך שוב לחרד, ונדמה שגם שריריהם מפסיקים לזוז. הם מיד חוזרים אל אלוהים כדי למתוח ביקורת על עצמם, וכך הם מכירים את אלוהים. לאחר מכן – אחרי שהם גומרים בדעתם – אלוהים מנצל את ההזדמנות הזו כדי להראות להם את מהותו של התנין הגדול האדום כאש. לכן, בני האדם באים במגע ישירות עם המישור הרוחני, ומשום תפקידה של ההחלטה הנחושה שלהם, גם דעתם מקבלת תפקיד חשוב, מה שמחזק את הרגשות בין האדם ואלוהים – וזה מועיל עוד יותר לעבודתו של אלוהים כבשר ודם. כך, בני האדם רוצים באופן לא מודע להיזכר בימים עברו: בעבר, בני האדם האמינו במשך שנים באל המעורפל, הם מעולם לא השתחררו בלבם במשך שנים, הם לא היו מסוגלים לחוות הנאה גדולה, ועל אף שהם האמינו באלוהים, לא היה כל סדר בחייהם. נדמה שלא היה הבדל בין חייהם באמונה וחייהם לפני האמונה. חייהם עדיין הרגישו ריקים מתוכן וחסרי תקווה. נדמה היה כאילו אמונתם באותה עת הייתה מעין תסבוכת, וכאילו היה מוטב להם לא להאמין כלל. מאז שהם חזו באל המעשי עצמו של היום, נדמה שהשמיים והארץ התחדשו. חייהם הפכו מלאי אור, הם כבר לא חסרי תקווה, ומשום בואו של האל המעשי, הם מרגישים איתנים בלבם ושלווים ברוחם. הם כבר לא רודפים אחרי הרוח וכבר לא נאחזים בצללים בכל מעשיהם, עיסוקם כבר לא חסר כיוון, והם כבר לא מתנענעים לכל עבר ללא תכלית. החיים של היום אפילו יותר יפהפיים. בני האדם נכנסו למלכות באופן מפתיע והפכו לבני עמו של אלוהים, ולאחר מכן… בלבם, ככל שבני האדם חושבים יותר, כך מתגברת המתיקות שלהם, וככל שהם חושבים יותר, כך הם שמחים יותר וכך יש להם השראה רבה יותר לאהוב את אלוהים. לפיכך, מבלי להבין זאת, הידידות בין אלוהים והאדם מתחזקת. בני האדם אוהבים את אלוהים יותר ומכירים את אלוהים יותר. עבודתו של אלוהים באדם הופכת לקלה יותר ויותר, והיא כבר לא מאלצת את בני האדם או נכפית עליהם, אלא שהיא מתקדמת כדרך הטבע. האדם מבצע את תפקידו הייחודי – רק אז בני האדם יהיו מסוגלים להכיר את אלוהים בהדרגה. רק זו היא חוכמתו של אלוהים – היא לא כרוכה בשום מאמץ, והיא מתגשמת בהתאם לאופיו של האדם. לפיכך, ברגע הזה, אלוהים אומר, "בתקופת התגלמותי כבשר ודם בעולם האנושי, האנושות הגיעה ליום הזה בלא יודעין בסיוע ידי המכוונת והכירה אותי בלא יודעין. אולם אין לאיש שמץ של מושג כיצד לצעוד בדרך הפרושה לפניו, ועל אחת כמה וכמה, אין לאיש מושג לאן מובילה הדרך הזו. רק כשהאל הכול יכול שומר על מישהו, הוא מסוגל לצעוד בדרך עד סופה. רק כשהברק היוצא ממזרח מכוון מישהו, הוא מסוגל לחצות סף מלכותי." האין זה סיכום של מה שתיארתי בלבו של האדם לעיל? בכך טמון סוד דברי האל. המחשבות בלבו של האדם הן מה שאלוהים אומר, ומה שאלוהים אומר הוא מה שהאדם רוצה, וזה בדיוק מה שאלוהים יודע הכי טוב לחשוף בלבו של האדם. אם לא כך, איך אפשר יהיה לשכנע את כולם? האין זו התוצאה שאלוהים רוצה להשיג בכיבוש התנין הגדול האדום כאש?

למעשה, כפי שהייתה כוונתו המקורית של אלוהים, פירושם של רבים מדבריו לא טמון במשמעותן השטחית. ברבים מדבריו, אלוהים פשוט משנה את תפיסותיהם של בני האדם במכוון ומסיח את דעתם. אלוהים לא מייחס כל חשיבות למילים האלה, ולכן מילים רבות לא ראויות להסבר. כשכיבושו של אלוהים את האדם באמצעות דבריו מגיע לשלב הנוכחי, כוחם של בני האדם מגיע לנקודה מסוימת, ולכן, אלוהים, מבטא בעקבות כך עוד דברי אזהרה – זו החוקה שהוא מוסר לבני עמו של אלוהים: "אף על פי שבני האנוש המאכלסים את פני האדמה הם ככוכבי השמיים לרוב, אני מכיר אותם כפי שאני מכיר את כף ידי. ואף על פי שבני האנוש ש'אוהבים' אותי גם רבים כחול אשר על שפת הים, אני בוחר רק במעטים מהם: רק במי שעוסק בחיפוש האור הבהיר, שהוא נפרד מאלה ש'אוהבים' אותי." בהחלט, יש בני אדם רבים שאומרים שהם אוהבים את אלוהים, אך מעטים אוהבים אותו בלבם. זה דבר שאפשר לדעת בבירור גם בעיניים עצומות. זה המצב בפועל של כל העולם שמאמין באלוהים. בכך, אנחנו רואים שאלוהים עבר לעבודה של השמדתם של בני אדם, מה שמוכיח שמה שאלוהים רוצה ומה שמספק את רצונו של אלוהים הוא לא הכנסייה של היום, אלא המלכות שבאה לאחר ההשמדה. ברגע הזה, הוא מזהיר עוד יותר את כל "הסחורה המסוכנת": אלא אם כן אלוהים לא יפעל, ברגע שאלוהים יתחיל לפעול, בני האדם האלה יימחו מהמלכות. אלוהים לעולם לא עושה דברים כדי לצאת ידי חובה. הוא תמיד פועל לפי העיקרון "אחד הוא אחד, ושניים הם שניים", ואם יש בני אדם שהוא לא רוצה לראות, הוא עושה את כל שביכולתו כדי למחות אותם ולמנוע מהם לגרום בעיות בעתיד. זה נקרא "הוצאת האשפה וניקוי יסודי". הרגע שבו אלוהים מכריז בפני האדם את הצווים המנהליים הוא גם בדיוק הרגע שבו הוא מציג את מעשיו הפלאיים ואת כל מה שבתוכו, ולכן הוא אומר לאחר מכן: "במעמקי האוקיינוס שוכנות תעלומות ללא פשר, אך הן נחשפות בפניי בבירור כמו כל הדברים על פני האדמה. ברקיע השמיים יש מישורים שהאדם לעולם לא יכול להגיע אליהם, אבל אני מהלך בחופשיות במישורים הבלתי נגישים האלה." כוונתו של אלוהים היא כזו: על אף שלבו של האדם ערמומי מעל הכל, ועל אף שנדמה שהוא מסתורי עד אין קץ כמו הגיהינום כפי שבני האדם תופסים אותו, אלוהים מכיר כמו את כף ידו את מצביו של האדם בפועל. בקרב כל הדברים, האדם הוא בעל חיים פראי ואכזרי יותר מחיית פרא, אך אלוהים כבש את האדם עד כדי כך שאיש לא מעז להתקומם ולהתנגד. למעשה, כפי שאלוהים מתכוון, מה שבני האדם חושבים בלבם מורכב יותר מכל הדברים בקרב כל הדברים, וזה בלתי נתפס. עם זאת, אלוהים לא מתייחס כלל ללבו של האדם – הוא בסך הכל רואה בו מעין תולעת קטנה לנגד עיניו. במילה אחת מפיו, הוא כובש אותו מתי שהוא רוצה, הוא מכה אותו אפיים ארצה במחי יד, הוא ממיט עליו ייסורים והוא מגנה אותו כרצונו.

כיום, כל בני האדם חיים בחשכה, אך משום בואו של אלוהים, בני האדם מתחילים להכיר את מהות האור כתוצאה מכך שהם רואים את אלוהים, וברחבי העולם, נדמה שהתהפך על פני האדמה סיר שחור גדול. איש לא יכול לנשום, וכל בני האדם רוצים להשיב את הסדר על כנו, אך איש מעולם לא הרים את הסיר השחור. רק בזכות התגלמותו של אלוהים כבשר ודם, נפקחו לפתע עיניהם של בני האדם, ורק משום כך הם ראו את האל המעשי. זו הסיבה לכך שאלוהים שואל אותם בנימה חקרנית: "האדם מעולם לא זיהה אותי באור, אלא רק ראה אותי בעולם האפלה. האם אתם לא בדיוק באותו מצב כיום? שיא השתוללותו של התנין הגדול האדום כאש סימן גם את הרגע שבו לבשתי בשר ודם באופן רשמי כדי לעשות את עבודתי." אלוהים לא מסתיר את מה שמתרחש במישור הרוחני, והוא לא מסתיר את מה שמתרחש בלבו של האדם, ולכן הוא מזכיר לבני האדם שוב ושוב: "אני עושה זאת לא רק כדי לאפשר לבני עמי להכיר את אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם, אלא גם כדי לטהר את בני עמי. משום חומרת הצווים המנהליים שלי, רוב רובם של בני האדם עדיין מצויים בסכנה שאסלק אותם. אם לא תקדישו כל מאמץ לטיפול בעצמכם ולשיכוך גופכם, אין ספק שתהפכו למושא תיעובי ודחייתי ותושלכו לגיהינום, בדיוק כפי שהטלתי על פאולוס במו ידיי ייסורים שאין מהם מנוס." ככל שאלוהים אומר דברים כאלה, כך בני האדם נזהרים יותר בצעדיהם, וכך הם מפחדים יותר מהצווים המנהליים של אלוהים. רק אז יכולה סמכותו של אלוהים להתגשם ורק אז יכולה מלכותיותו להתגלות בבירור. כאן, פאולוס מוזכר שוב כדי לגרום לבני האדם להבין את רצונו של אלוהים: אסור להם להיות בני האדם שאלוהים מטיל עליהם ייסורים, אלא שעליהם להיות אלה שמביאים בחשבון את רצונו של אלוהים. רק זה יכול לגרום לבני האדם להיזכר לנוכח פחדם בחוסר יכולתם בעבר לגמור בדעתם בפני אלוהים לְרַצות את אלוהים לחלוטין. זה גורם להם לחרטה רבה אף יותר ומאפשר להם להכיר עוד יותר את האל המעשי. לכן, רק כך ייתכן שלא יהיו להם ספקות לגבי דברי האל.

"העניין הוא לא סתם שהאדם לא מכיר אותי כבשר ודם – המצב חמור מכך: הוא לא הצליח להבין את הווייתו שלו השוכנת בגוף בשר ודם. כמה שנים חלפו שבהן בני האנוש מרמים אותי, מתייחסים אליי כאל אורח מהחוץ? כמה פעמים…?" הרשימה הזו של "כמה פעמים" היא המציאות של התנגדות האדם לאלוהים, והיא מציגה לבני האדם דוגמאות אמיתיות לייסורים. זו הוכחה לחטא, ואיש לא יכול לערער על כך שוב. כל בני האדם משתמשים באלוהים כמו בפריט של יום-יום, כאילו הוא איזשהו אמצעי ביתי שהם יכולים להשתמש בו כאוות נפשם. איש לא מוקיר את אלוהים, ואיש לא ניסה להכיר את העדינות של אלוהים ואת ארשת פניו רבת הכבוד של אלוהים, ועל אחת כמה וכמה שאיש לא נשמע לאלוהים במכוון. יתר על כן, איש מעולם לא הביט באלוהים כבדבר אהוב בלבו. כל בני האדם גוררים אותו אליהם כשהם זקוקים לו ומשליכים אותו הצדה ומתעלמים ממנו כשהם לא זקוקים בו עוד. נדמה שמבחינת האדם, אלוהים הוא בובה על חוט שאותה האדם יכול לתמרן כרצונו, ואליה הוא יכול להציב דרישות כאוות נפשו. אולם אלוהים אומר, "אם במהלך תקופת התגלמותי כבשר ודם, לא היה אכפת לי משבריריותו של האדם, האנושות כולה הייתה מאבדת את העשתונות מרוב פחד אך ורק משום התגלמותי כבשר ודם, וכתוצאה מכך, היא הייתה נופלת לשאול," מה שמוכיח עד כמה רבה חשיבותה של התגלמותו של אלוהים כבשר ודם: כבשר ודם, הוא בא לכבוש את האנושות, במקום להשמיד את האנושות כולה במישור הרוחני. לפיכך, כשהדבר התגלם כבשר ודם, איש לא ידע זאת. אלמלא אלוהים דאג לשבריריותו של האדם, כשאלוהים היה מתגלם כבשר ודם וכשהשמיים והארץ היו מתהפכים, כל בני האדם היו מושמדים. משום שבני האדם אוהבים מטבעם את החדש ושונאים מטבעם את הישן, ומשום שהם נוטים לשכוח את הזמנים הרעים כשהמצב טוב, אף אחד מהם לא יודע כמה הם מבורכים. לכן, אלוהים מזכיר להם שוב ושוב שעליהם לנצור בלבם את העובדה שהיום הזה הוא תוצאה של מאמץ קשה. למען יום המחר, עליהם לנצור בלבם את היום הזה אפילו יותר, ואסור להם לטפס מעלה כמו בעל חיים ולא לזהות את אדונם, ואסור להם לא להיות מודעים לברכות של חייהם כיום. לפיכך, הם מתחילים להתנהג יפה, הם כבר לא משתחצים ומתייהרים, והם מתחילים להכיר בכך שאופיו של האדם לא טוב, אלא שאלוהים העניק לאדם את רחמיו ואת אהבתו. בני האדם מפחדים מייסורים, ולכן הם לא מעזים לעשות עוד דבר.

מתוך 'פירושים לאמירה השתים עשרה'

הערות שוליים:

א. בסינית, "נהר הצ'ו" הוא מונח מאירוע היסטורי שמשמש להתייחסות לגבולותיה של מדינה או לקווי קרב.

לעיון נוסף

כנסיית האל הכול יכול – משכן האל נמצא בקרב בני אדם