פירושים לאמירה הארבע עשרה

כנסיית האל הכול יכול – פירושים לאמירה הארבע עשרה

האדם מעולם לא למד דבר מדבר האל. במקום זאת, האדם רק נוצר בלבו את פני השטח של דבר האל, אך לא מכיר את המשמעות האמיתית שלו. לפיכך, על אף שרוב בני האדם אוהבים למדי את דבר האל, אלוהים אומר שהם לא באמת נוצרים את דברו. הסיבה לכך היא שבעיניו של אלוהים, אפילו שדברו הוא דבר יקר ערך, בני האדם לא טעמו את מתיקותו האמיתית. לפיכך, הם יכולים רק "להרוות את צימאונם במחשבות על שזיפים"[א] ולשכך בכך את לבם תאב הבצע. לא רק שרוח האל עובדת בקרב כל בני האדם, אלא שגם הנאורות של דבר האל פועלת בקרב כולם. העניין הוא שבני האדם פזיזים מכדי להעריך באמת את מהותו. בדעתו של האדם, עידן המלכות מתממש כעת באופן מלא, אך במציאות, לא כך הדבר. על אף שמה שאלוהים מנבא הוא מה שהוא השיג, המלכות הממשית עדיין לא הגיעה במלואה אל פני האדמה. במקום זאת, לצד שינויים באנושות, לצד התקדמות בעבודה ולצד הופעתו של הברק ממזרח, כלומר לצד העמקתו של דבר האל, המלכות תתממש בהדרגה על פני האדמה, ותרד ארצה בהדרגה אך במלואה. תהליך בואה של המלכות הוא גם תהליך העבודה האלוהית על פני האדמה. במקביל לכך, אלוהים החל ברחבי התבל את העבודה שלא נעשתה בכל עידני ההיסטוריה ונועדה לארגן מחדש את העולם כולו. לדוגמה, יש שינויים עצומים ברחבי התבל, לרבות שינויים במדינת ישראל, ההפיכה בארצות הברית, השינויים במצרים, השינויים בברית המועצות, וההפיכה של סין. הזמן שבו התבל כולה תירגע ותחזור לעצמה הוא גם הזמן שבו תושלם עבודתו של אלוהים על פני האדמה, כלומר הזמן שבו המלכות תבוא אל פני האדמה. זו המשמעות האמיתית של המילים "בדיוק ברגע שבו כל אומות העולם ישתבשו, מלכותי תוקם ותתגבש, וכן אשנה צורה ואפנה אל התבל כולה." אלוהים לא מסתיר דבר מהאנושות. הוא סיפר לבני האדם על כל עושרו, אך הם לא יכולים להבין את כוונתו. הם פשוט מקבלים את דברו כטיפשים. בשלב הזה של העבודה, האדם למד שאלוהים בלתי נתפס, ויתרה מזאת, הוא מבין כמה עצומה המשימה להבין אותו. זו הסיבה שבני האדם סבורים שאמונה באלוהים היא הדבר הקשה ביותר לעשות. הם לגמרי חסרי אונים – הדבר מזכיר ניסיון ללמד חזיר לשיר או עכבר הלכוד במלכודת. בהחלט, בלי קשר לעוצמתו של האדם או לכישוריו, גם אם יש לאדם יכולות בלתי מוגבלות בתוכו, הדברים האלה לא שווים דבר כשהדברים מגיעים לדבר האל. נדמה שהאנושות היא ערימה של אפר של נייר שרוף בעיני אלוהים – בני האדם נעדרים כל ערך, ועל אחת כמה וכמה שאין להם כל תועלת. זה הביטוי המושלם של הפירוש האמיתי של המילים "ככל שהאדם הושחת, כך הסתתרתי יותר מבני האנוש, והפכתי ליותר בלתי-נתפס עבורם." מכאן אפשר להבין שעבודתו של אלוהים מתקדמת באופן טבעי ושהיא מתבצעת לפי מה שאיברי התפיסה של בני האנוש יכולים לקלוט. כשאופייה של האנושות יציב ובלתי מעורער, הדברים שאלוהים אומר תואמים לגמרי את תפיסותיה של האנושות, ונדמה שאלוהים ותפיסותיה של האנושות חד הם, ללא כל הבדל. זה גורם לבני האדם להיות מודעים במידה מסוימת לממשיותו של אלוהים, אך זו לא המטרה העיקרית של אלוהים. אלוהים מאפשר לבני האדם להירגע לפני שהוא מתחיל את עבודתו האמיתית על פני האדמה באופן רשמי. לפיכך, במהלך הראשית הזו אשר מבלבלת את האנושות, האנושות מבינה שהתפיסות הקודמות שלה היו שגויות ושאלוהים והאדם הם שונים כמו שמיים וארץ, ולא דומים כלל. משום שלא ניתן להעריך את עבודתו של אלוהים על סמך תפיסות אנושיות, האדם מתחיל מיד להביט באלוהים באור חדש. ומיד לאחר מכן, הוא מסתכל באלוהים בתדהמה, כאילו האל המעשי בלתי נגיש כמו האל הבלתי נראה והבלתי ניתן למגע, וכאילו בשרו של אלוהים הוא רק כלפי החוץ ונעדר את מהותו. בני האדם חושבים שעל[ב] אף שהוא התגלמותה של רוח האל, הוא יכול להפוך לרוח האל ולרחף הלאה בכל רגע ממש. לפיכך, בני האדם פיתחו דפוס חשיבה זהיר במידת מה. כשאלוהים מוזכר, בני האדם מלבישים אותו בתפיסותיהם ואומרים שהוא יכול לרכב על עננים ועל ערפל, שהוא יכול ללכת על המים, ושהוא יכול להופיע ולהיעלם לפתע בקרב בני האנוש. לאחרים יש אפילו הסברים מפורטים יותר. משום בורותה של האנושות והיעדר התובנות שלה, אלוהים אמר, "לפיכך, כשהם מאמינים שהם התנגדו אליי או שהם פגעו בצווים המנהליים שלי, אני מעלים עין."

כשאלוהים מגלה את הצד המכוער של עולמה הפנימי של האנושות, הוא באמת תמיד צודק לחלוטין, ללא כל סטייה. אפשר אפילו לומר שאין כל שגיאה בדבריו. זו הוכחה שמשכנעת את בני האדם לגמרי. משום עקרון עבודתו של אלוהים, רבים מדבריו וממעשיו מותירים רושם שלא ניתן למחוק, ונדמה שיש לבני האדם הבנה אפילו עמוקה יותר שלו, כאילו הם מגלים בו דברים יותר יקרי ערך. "בזיכרונם, אני אל המגלה חסד לבני האדם במקום להטיל עליהם ייסורים, או שאני אלוהים עצמו, שלא מתכוון למה שהוא אומר. כל אלה הם דמיונות הנובעים מהחשיבה האנושית ולא מהעובדות." על אף שהאנושות מעולם לא ייחסה חשיבות לפניו האמיתיים של אלוהים, בני האדם מכירים את "הצד הצדדי של טבעו" כמו את כף ידם. הם תמיד מחפשים פגמים בדבריו ובמעשיו של אלוהים. הסיבה לכך היא שהאנושות תמיד מוכנה לשים לב לדברים שליליים ולהתעלם מדברים חיוביים, והיא בסך הכל מביטה במעשיו של אלוהים בזלזול. ככל שאלוהים אומר יותר שהוא מסתתר בענווה במקום שכינתו, כך האנושות מציבה לו דרישות רבות יותר. הם אומרים: "אם אלוהים בהתגלמותו מביט בכל מעשה של האדם וחווה את החיים האנושיים, מדוע אלוהים לא מכיר את מצבנו בפועל ברוב המקרים? האם פירוש הדבר שאלוהים באמת נסתר?" על אף שאלוהים מביט אל עומקו של הלב האנושי, הוא עדיין עובד לפי מצביה של האנושות בפועל, מבלי להיות מעורפל או על-טבעי. על מנת להיפטר לגמרי מהטבע הישן בתוך האנושות, אלוהים הקדיש מאמצים בלתי מתפשרים כדי לדבר מנקודות מבט שונות: הוא חושף את טבעה האמיתי של האנושות ושופט אותה על מרדנותה; ברגע אחד, הוא אומר שהוא יטפל בכל בני האדם, וברגע הבא, הוא אומר שהוא יושיע קבוצה של בני אדם; הוא מציב דרישות לאנושות או מזהיר אותה; הוא בוחן כליות ולב ומספק טיפול לסירוגין. לפיכך, תחת ההכוונה של דבר האל, נדמה שהאנושות נדדה לכל קצוות העולם ונכנסה לגן שופע שבו כל פרח שואף להיות היפה ביותר. בלי קשר לדבריו של אלוהים, האנושות תיווכח בדברו, ממש כאילו אלוהים הוא מגנט שמושך כל עצם שעשוי מברזל. כשבני עמו של אלוהים רואים את המילים "האנושות לא שמה אליי לב, ולכן אני לא מתייחס אליה ברצינות. בני האנוש לא מקדישים לי תשומת לב, ולכן אני לא צריך להשקיע בהם מאמץ. זה הטוב בכל העולמות, הלא כן?" נדמה שהם כולם נופלים שוב לבור התהום, או מקבלים מכה בנקודת התורפה שלהם שוב. הם נותרים מזועזעים עד עומק נשמתם, ולכן הם נוכחים שוב בשיטה שלי לעבודה.[ג] הם מבולבלים במיוחד לגבי המילים "כבני עמי במלכות, אם לא תהיו מסוגלים למלא את חובתכם, אני אתעב ואדחה אתכם!" רוב בני האדם פורצים בבכי של שברון לב: "התקשיתי לטפס אל מחוץ לבור התהום. על כן, לא יהיה לי כל סיכוי אם אפול אליו שוב. לא זכיתי בשום דבר בעולם האנושי, תחת קשיים וצרות שונים בחיי. בפרט, לאחר שהתחלתי להאמין, בני האדם היקרים לי נטשו אותי, משפחתי רדפה אותי, אנשי הארץ השמיצו אותי, ולא נהניתי מאושר בעולם. אם אפול שוב לבור התהום, חיי יהיו עוד יותר לשווא, הלא כן?" (ככל שהאדם חושב על כך יותר, כך הוא חש צער רב יותר.) "נתתי את כל תקוותיי בידיו של אלוהים. אם אלוהים ייטוש אותי, עדיף לי למות ברגע זה… בעצם, אלוהים גוזר את הכל מראש, ואני יכול רק לשאוף לאהוב את אלוהים כעת, וכל השאר משני לכך. מי הפך זאת לאמונה שלי?" ככל שהאדם חושב, כך הוא מתקרב לרף שאלוהים מציב ולתכלית דבריו. כך מושגת מטרת דבריו. לאחר שבני האדם רואים את דברי האל, ניטש בתוך כולם מאבק אידאולוגי. הברירה היחידה שלהם היא להישמע לצווי הגורל, וכך מושגת מטרתו של אלוהים. ככל שדברי האל חמורים יותר, כך הופך עולמה הפנימי של האנושות למורכב יותר כתוצאה מכך. הדבר דומה מאוד למגע בפצע – ככל שנוגעים בו חזק יותר, כך הוא כואב יותר, עד לשלב שבו האדם מרחף בין חיים ומוות ואפילו מאבד את האמונה הנחוצה כדי לשרוד. כך, רק כאשר האנושות סובלת יותר מכל וכשהיא נמצאת בעומקי הייאוש, בני האדם יכולים לתת לאלוהים את לבם האמיתי. אופייה של האנושות הוא כזה שאפילו אם נשאר שביב של תקווה, האנושות לא תפנה לאלוהים כדי לקבל עזרה, אלא תאמץ שיטות עצמאיות של הישרדות טבעית. זאת משום שאופייה של האנושות הוא צדקני, ומשום שהיא מזלזלת בכולם. לפיכך, אלוהים אמר: "אף בן אנוש לא מסוגל לאהוב אותי כשנוח לו. אף אדם לא פנה אליי בעתות שלווה ואושר, כדי לחלוק איתי את שמחתו." זה בהחלט מאכזב: אלוהים ברא את האנושות, אך כשהוא בא אל העולם האנושי, בני האדם שואפים להתנגד אליו ולסלק אותו מהשטח שלהם, כאילו הוא יתום תועה או אדם חסר מדינה בעולם. איש לא מרגיש קשור לאלוהים, איש לא אוהב אותו באמת, ואיש לא קיבל את בואו בברכה. במקום זאת, כשבני האדם רואים את בואו של אלוהים, פניהם השמחים מתקדרים כהרף-עין, כאילו הופיעה לפתע סערה, כאילו אלוהים ייקח את האושר ממשפחתם, כאילו אלוהים מעולם לא בירך את האנושות, אלא שהוא רק נתן לאנושות פורענות. לפיכך, בדעתה של האנושות, אלוהים לא מביא להם תועלת, אלא שהוא תמיד מקלל אותם. לפיכך, האנושות לא מתייחס אליו, לא מקבלת אותו בברכה, ותמיד מתנהגת אליו בקור, וזה מעולם לא השתנה. משום שיש לאנושות דברים בלבה, אלוהים אומר שהאנושות לא סבירה ובלתי מוסרית, ושלא ניתן לזהות בבני האנוש אפילו את הרגשות שהם כביכול מצוידים בהם. האנושות לא מגלה כל התחשבות ברגשותיו של אלוהים, אלא משתמשת במה שהיא מכנה "צדק" כדי לטפל באלוהים. האנושות שרויה במצב כזה כבר שנים רבות, וזו הסיבה לכך שאלוהים אמר שטבעם לא השתנה. זה מוכיח שאין להם להם מהות של יותר מכמה נוצות. אפשר לומר שבני האנוש הם חדלי אישים חסרי ערך, משום שהם לא נוצרים את עצמם בלבם. הם אפילו לא אוהבים את עצמם, אלא רומסים את עצמם. האין זה מוכיח שהם חסרי ערך? האנושות היא כמו אישה בת אל-מוות שמשחקת עם עצמה משחקים ואשר נותנת לאחרים לחלל אותה. אולם אף על פי כן, בני האדם בכל זאת לא יודעים כמה עלובים הם. הם מוצאים תענוגות בעבודה למען אחרים, או בדיבור עם אחרים, ונותנים לאחרים לשלוט בהם. האין זו הטינופת האמיתית של האנושות? על אף שלא עברתי חיים בקרב בני האנוש, מאחר שלא חוויתי באמת את החיים האנושיים, יש לי הבנה ברורה מאוד של כל מהלך, כל מילה וכל מעשה של האדם. אני אפילו מסוגל לחשוף את האנושות לבושתה העמוקה ביותר, עד כדי כך שבני האדם כבר לא יעזו להראות את התכסיסים שלהם וכבר לא יעזו להיכנע לתאוותם. כמו חילזון שנסוג אל הקונכייה שלו, הם כבר לא מעזים לחשוף את מצבם המכוער. משום שבי האדם לא מכירים את עצמם, הפגם הגדול ביותר שלהם הוא חוסר נכונותם להציג לאחרים את קסמם, כלומר להציג את ארשת פניהם המכוערת בגלוי. זה דבר שאלוהים מתעב יותר מכל. משום שהקשרים בין בני אדם הם חריגים ומשום שאין אלה קשרים בין-אישיים רגילים בין בני אדם, על אחת כמה וכמה אין להם קשר רגיל[ד] עם אלוהים. אלוהים אמר כל כך הרבה, וכשהוא עושה זאת, מטרתו העיקרית היא לתפוס מקום בלבה של האנושות, ולגרום לבני האדם להיפטר מכל האלילים שבלבם, כדי שאלוהים יוכל להחזיק בסמכות על האנושות כולה ולהשיג את מטרת היותו על פני האדמה.

מתוך 'פירושים לאמירה הארבע עשרה'

הערות שוליים:

א. זה ניב סיני.

ב. הטקסט המקורי משמיט את המילים "בני האדם חושבים ש-."

ג. הטקסט המקורי משמיט את המילה "לעבודה."

ד. הטקסט המקורי משמיט את המילה "רגיל."

לעיון נוסף

הברק ממזרח, כנסיית האל הכול יכול נוסדה בעקבות הופעתו ועבודתו של האל הכול יכול, הביאה השנייה של ישוע אדוננו, המשיח של אחרית הימים. החברים בכנסייה הם אלה המקבלים את עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים, והנכבשים וניצלים באמצעות דבריו. האל הכול יכול ייסד את הכנסייה לבדו והוא שמנהיג אותה כרועה. היא במפורש לא נוסדה על ידי אדם. המשיח הוא האמת, הדרך והחיים. צאנו של אלוהים שומעות בקולו של אלוהים. כל עוד תקראו את דברי האל הכול יכול, תבינו שאלוהים אכן הופיע.