פירושים לאמירה החמש עשרה

כנסיית האל הכול יכול – פירושים לאמירה החמש עשרה

ההבדל הגדול ביותר בין אלוהים והאדם הוא שדברי האל תמיד פוגעים במטרה, ושדבר לא נסתר. לכן אפשר לראות את ההיבט הזה של טבעו של אלוהים במילים הראשונות באמירה של היום. היבט אחד הוא שהן חושפות את האדם במערומיו, והיבט אחר הוא שהן מגלות בגלוי את טבעו של אלוהים. אלה שני מקורות לאופן שבו דברי האל מסוגלים להשיג תוצאות. עם זאת, בני האדם לא תופסים זאת. הם תמיד מכירים את עצמם דרך דברי האל אך הם מעולם לא "ניתחו" את אלוהים. נדמה שהם מפחדים מאוד לפגוע באלוהים, ונדמה שאלוהים יהרוג אותם משום "הרצינות" שלהם. למעשה, כשרוב בני האדם אוכלים ושותים את דבר האל, הם עושים זאת מהיבט שלילי ולא מהיבט חיובי. אפשר לומר שבני האדם התחילו "להתמקד בענווה ובציות" תחת הכוונתם של דברי האל. אפשר להבין מכך שבני האדם התחילו לנוע אל קיצון אחר, מחוסר תשומת לב לדברי האל לתשומת לב יתרה לדבריו. אולם מעולם לא היה אדם שנוכח מהיבט חיובי, ומעולם לא היה אדם שתפס באמת את המטרה של אלוהים ברצונו שהאדם ישים לב לדבריו. ידוע ממה שאלוהים אמר שהוא לא צריך לחוות באופן אישי את חיי הכנסייה כדי להיות מסוגל להבין במדויק וללא שגיאות את המצבים הממשיים של כל בני האדם בכנסייה. משום המעבר לשיטה חדשה, כל בני האדם עדיין לא השליכו מעליהם את הרכיבים השליליים שלהם, וריח הגוויות עדיין מרחף ברחבי הכנסייה. נדמה כאילו בני האדם פשוט נטלו תרופה, שהם עדיין שרויים בערפול חושים, ושהם עדיין לא חזרו להכרה מלאה. נדמה כאילו הם עדיין מאוימים מהמוות, ולכן הם עדיין בעיצומי אימתם והם לא יכולים להתעלות על עצמם. "האדם הוא יצור חסר הכרה עצמית": ההצהרה הזו עדיין נאמרת על סמך השיטה של בניית הכנסייה. בכנסייה, על אף שכולם מתייחסים לדברי האל, אופיים עדיין מושרש בהם לעומק והם לא מסוגלים להשתחרר. זו הסיבה לכך שאלוהים משתמש בשיטת הדיבור מהשלב הקודם כדי לשפוט את בני האדם, על מנת שהם יקבלו את דברי האל ההולמים בהם כשהם יותר מדי מלאים בעצמם. אף על פי שבני האדם עברו חמישה חודשים של זיכוך בבור התהום, מצבם בפועל הוא עדיין כזה של חוסר הכרה של אלוהים. הם עדיין מופקרים – הם פשוט הגבירו במידת מה את זהירותם כלפי אלוהים. רק בשלב הזה, בני האדם מתחילים להיווכח בדרך להכרת דברי האל. לכן, כשהם מתקשרים עם מהות דבריו של אלוהים, לא קשה לראות ששלב העבודה הקודם סלל את הדרך להיום, ושרק היום הכל עובר נורמליזציה. נקודת התורפה של בני האדם היא החיבה להפרדת רוח האל מגופו הבשר והדם כדי שהם יוכלו לזכות בחופש אישי, וכדי להימנע תמיד ממגבלות. זו הסיבה לכך שאלוהים מתאר את האדם כציפורים קטנות המרפרפות סביב בשמחה. זה מצבה של האנושות בפועל. זה מה שהופך את הפלת כל בני האדם לקלה ביותר, וזה מה שמקל עליהם ללכת לאיבוד. אפשר לראות מכך שזו בדיוק העבודה שהשטן עושה באנושות. ככל שהשטן עושה זאת יותר בבני האדם, כך הדרישות שאלוהים מציב מחמירות יותר. הוא דורש מבני האדם לשים לב לדבריו, והשטן פועל קשה כדי להשמיד את תשומת לבם. עם זאת, אלוהים תמיד מזכיר לבני האדם לשים יותר לב לדבריו – זה שיאה של המלחמה בעולם הרוחני. אפשר לתאר זאת כך: מה שאלוהים רוצה לעשות באדם הוא בדיוק מה שהשטן רוצה להשמיד, ומה שאלוהים רוצה להשמיד מבוטא באדם מבלי להיות מוסתר כלל. מה שאלוהים עושה בבני האדם מודגם בבירור – התנאים שלהם משתפרים יותר ויותר. השמדתו של השטן באנושות מיוצגת גם היא בבירור – בני האדם יותר ויותר מושחתים, והתנאים שלהם מידרדרים יותר ויותר. אם המצב יהיה מספיק חמור, השטן יוכל ללכוד אותם. אלה התנאים הממשיים של הכנסייה, כפי שהם הוצגו בדברי האל, וזה גם המצב הממשי של העולם הרוחני. זה שיקוף של הדינאמיקה של העולם הרוחני. אם אין לבני האדם הביטחון לשתף פעולה עם אלוהים, הם בסכנה שהשטן ילכוד אותם. זו עובדה. אם מישהו באמת מסוגל להעלות את לבו כקורבן מנחה כדי שאלוהים יכבוש אותו, הדבר הוא בדיוק כפי שאלוהים אמר: "נדמה שהוא חבוק בזרועותיי וטועם מחום החיבוק." זה מוכיח שהדרישות שאלוהים מציב לאנושות אינן קשות להשגה – הוא רק צריך שהם יקומו על רגליהם וישתפו איתו פעולה. האין זה דבר קל ומשמח? והדבר האחד הזה בלבל את כל הגיבורים? הדבר משול לכך שהגנרלים בשדה הקרב יידרשו לשבת בשו לואו[א] ולרקום – ה"גיבורים" האלה נעצרים במקומם משום הקושי והם לא יודעים מה עליהם לעשות.